ריקודים קלאסיים

​

טנגו

הטנגו הוא ריקוד המשקף דיאלוג של תנועות ומשחקי כוח וחיזור בין גבר לאישה. מולדת הטנגו היא ארגנטינה ואופיו דרמטי, חד, רומנטי, אקזוטי ומתוחכם. אופייניות תנועות בעלות אופי של התגנבות ותנועה חלקה וזורמת ושינויי כיוון פתאומיים וחדים.

למוזיקת הטנגו רוקדים היום 2 סגנונות: הסגנון הארגנטינאי המלנכול והסגנון האירופאי הריתמי.

​

ואלס

הוואלס קיבל את שמו מהמילה הגרמנית Walzen  שפירושה להתגלגל, להסתובב או לגלוש/ להחליק.

לפני שהוצג הוואלס כריקוד סלוני באולמות הנשפים הוא היה ריקוד עממי שנולד במאה ה - 17 ונרקד באוסטריה ובבריה ועד אמצע המאה ה - 18 התפשט גם בכל אירופה. הוואלס מתאפיין בתנועות ארוכות וזורמות, סיבובים מתמשכים על קו המשכי מסביב לרחבה ועלייה וירידה לסירוגין המושגת באמצעות הברכיים וכף הרגל. תנועות הואלס זורמות ומעודנות והסגנון האמריקאי מוסיף אף טעם תיאטרלי לריקוד זה.

  

פוקסטרוט

ריקוד הפוקסטרוט הוצג לראשונה ע"י הארי פוקס ב- 1913 ובמהרה הפך לאחד הריקודים הפופולאריים ביותר במאה ה- 20 (לשם משפחתו צורפה המילה טרוט שפירושה באנגלית הליכה/ טפיפה). הפוקסטרוט מתאפיין בתנועה רכה, ארוכה והמשכית.

הסגנון האמריקאי שאינו מוגבל באחיזה סגורה הוא בעל אופי תיאטרלי ופתוח יותר. לפוקסטרוט יכולים להיות מקצבים שונים: איטי, בינוני ומהיר והוא נרקד לצלילי מוזיקה בסגנון ה- “Big Band”. זמרים ידועים ששרו יצירות המתאימות לפוקסטרוט: פרנק סינטרה, בילי הולידיי, נט קינג קול ועוד.

​

קוויקסטפ

לקראת שנת 1926 החלו להופיע מקצבים בסגנון ג'אז קצבי ומהיר יותר. בעקבות זאת ברוח אופנת הסגנון המוזיקלי החדש רקדנים פיתחו גרסה של ריקוד הפוקסטרוט שתהיה מותאמת לקצב האופנתי המהיר. אז הגיע גם שיגעון הצ'רלסטון שהיה מאופיין באופי עליז ושמח ובתנועות כיפוף ויישור הברכיים, תנועות טוויסט בכפות הרגליים ובעיטות שהשאיר את חותמו על רקדני אותה תקופה והיום ניתן לראות שילובים של בעיטות וטוויסטים שונים בריקוד הקוויקסטפ. אופי הריקוד שמח ועליז, התנועות מהירות ומשלבות התקדמות רבה ומהירה על הרחבה ובעיטות וטוויסטים שונים. נרקד לצלילי מוזיקה בסגנון ג'אז/ סווינג במקצב מהיר.

​

ואלס וינאי

הריקוד התפתח בגרמניה ובבריה בשנת 1780 ולאחר מכן הגיע לוינה שבאוסטריה שם היה לפופולארי ביותר. התפתחותו של הואלס המהיר החלה בעקבות יצירות קלאסיות שונות שנכתבו ע"י המלחינים המובילים בעולם באותה תקופה: וובר ושופן ובעקבות הוואלסים הרבים שכתב שטראוס במהלך התקופה הרומנטית בוינה.

​

ריקודים לטיניים/ קצביים

​

רומבה

לריקוד הרומבה 2 מקורות: האחד ספרדי והשני אפריקאי אך התפתחותו העיקרית חלה בקובה. מקורה במוזיקה האפרו קובנית מימי העבדות השחורים בקובה. הניסיון הראשון להציג את הרומבה בארה"ב היה בשנת 1913 ע"י לי קווין וג'ואן סוייר. העניין האמיתי במוסיקה הלטינית ובריקוד החל בשנות  ה- 30 כתוצאה מהגידול בתיירות לאמריקה הלטינית. הרומבה האמריקאית נבנתה בתבנית דומה לריקוד הוואלס אך עם צעדים קטנים בהרבה ותנועות אגן. הרומבה האנגלית נרקדה בתנועת צעדים קדימה ואחורה לסירוגין כמו בסגנון הקובני. הריקוד מתאפיין בחושניות ושם דגש על סיפור האהבה בין זוג הרקדנים. כולל תנועות אגן, וביטוי תיאטרלי של הרגשות. מוזיקת הרומבה הקובנית מושפעת ממקצבים אפריקאיים וספרדיים, סגנון הרומבה האמריקאי מנוגן במקצב בינוני עד מהיר כאשר הסגנון האנגלי הוא בלדה לטינית איטית.

​

סמבה

מקורה של הסמבה בברזיל, פירוש המילה האפריקאית סמבה, הוא "ליצור מגע". הסמבה נרקדה בעבר ונרקדת עד היום בפסטיבלים המסורתיים בברזיל. ב- 1933 הוצג הריקוד לקהל בסרטים דוגמת “Flying Down To Rio” כאשר פרד אסטר ובת זוגו דולורס דל ריו רקדו סמבה. הסמבה בקרנבל שונה מגירסת הנשף במוזיקה שלה ובצעדיה. סגנון הסמבה הוא שמח, חגיגי ועליז בהשפעת הקרנבל בברזיל.

 

צ'ה צ'ה צ'ה

מקורה של הצ'ה צ'ה הוא בקובה. הריקוד התפתח מהממבו ותחילה נקרא “Triple Mambo”. מאוחר יותר הואט הריקוד במקצת והתגבשה צורה קצבית ברורה יותר וניתן היה לשמוע בבירור "צ'ה צ'ה צ'ה צעד צעד". כנראה שם הריקוד מקורו בצמחים שהתרמילים הקטנים שצומחים עליהם מכילים גרעינים הנקראים צ'ה צ'ה ושימשו ככלי הקשה. הצ'ה צ'ה צ'ה הוצג בארה"ב ובאנגליה בשנות ה- 50 ועד סוף העשור דווח כאחד הריקודים הפופולאריים ביותר מבין הריקודים הלטיניים בארה"ב. 

 

פסודובלה

מקורו של הפסודובלה בספרד ופירוש השם הוא "צעד כפול". הפסודובלה הוא כנראה המייצג ביותר את המוזיקה הספרדית הלאומית. הפסודובלה ידוע כמארש המטדור, הטוררו או לוחם השברים. לכל מטדור יש את הפסודובלה שלו שמנוגן כשהוא נכנס לזירה. הריקוד הפך לפופולרי במיוחד באמריקה הלטינית ובארה"ב בשנות ה- 20 והתפתח לצורת ריקוד זוגות בצרפת, לכן לצעדים רבים יש שם צרפתי. ריקוד הפסודובלה מזכיר מלחמת שוורים. הגבר הוא המטדור והאישה היא הגלימה אותה הוא מניף. הוא תיאטרלי ודרמטי. תפקידו של הגבר בולט ביותר, הן בהובלה והן בתנועות המזכירות לוחם שוורים בזירה. לעיתים הגבר ירקע ברגלו לפני שיצא לצעד הבא. האישה, בהיותה מייצגת את הגלימה, צריכה להיות קלילה ולהגיב במהירות להובלת הגבר. נרקד לצלילי מוזיקת מרש קצבית ודרמטית. לעיתים קרובות מנוגן שיר הנקרא: “Espana Cani”.

​

סווינג/ רוקנרול

הרוק'נרול התפתח מריקוד הסווינג של השחורים בהארלם של שנות ה- 20. במועדון הסבוי שבהארלם ניגנו להקות הג'אז הטובות ביותר ומשכו גם קהל לבן. ריקוד הסווינג הראשון שנרקד היה הלינדי הופ. הסווינג מבחינה מוזיקלית נקרא ריתם אנד בלוז, שמשמעותו בלוז קצבי. ניתן להתאים את הצעדים בסווינג למהירות הקצב של הסווינג: איטי (triple), בינוני (double), מהיר (single). במשך השנים התווסף לסווינג סיבוב עם כיוון השעון של שני בני הזוג ולכן נקרא הריקוד החדש "רוק'נרול" – התנדנד והתגלגל. הקצב המוזיקלי הוגבר ובמקום ריקוד ג'אזי ורגוע, התקבל ריקוד סוחף ואנרגטי. בשנות ה- 50 הרוק'נרול לא היה רק שם של ריקוד, אלא סמל של תקופה ותרבות. הוא היה סמל למרד נעורים, כפי שהתבטא בסרטים ההוליוודיים בכיכובו של ג'יימס דין, עם מכוניות הקדילאק ומעילי העור. סגנונות סווינג: lindy hop, west coast swing, east coast swing, jive, jitterbug.

​

מרנגה

המרנגה הינו הריקוד הלאומי של הרפובליקה הדומיניקאנית החל מהמאה ה- 19. הריקוד פופולארי גם בהאיטי, באיים הקריביים ובדרום אמריקה. תחת השפעה אפריקאית הפכה הגרסה המקומית של הריקוד למהירה ומסעירה.הריקוד הוצג בארה"ב בשנות ה- 50. הריקוד מתאפיין בפשטות וקלילות, מורכב מצעדים קטנים ומשלב תנועות אגן קובניות מה שמוסיף לריקוד את החושניות שלו.

​

סלסה

בשנת 1931, עם תחילת פריחתו של הטנגו בארה"ב ועלית קרנו של "המאהב הלטיני" עלתה עוד הפופולאריות של המוזיקה הלטינית. בשנות ה- 40 התפתח הממבו, שנוגן ע"י תזמורות גדולות והגיע לארה"ב בשנות ה- 50. בהוליווד החלו להופיע אומנים לטיניים כמו כרמן מירנדה, קוגט, ארנז ועוד. בשנות ה- 70 נתנו האמריקאים שם לכל המיקס של המקצבים הלטיניים, המיקס הזה נקרא "סלסה" שפירושו רוטב חריף בספרדית. לסלסה אופי "חריף ומפולפל", אקזוטי וסקסי. הסלסה משלבת תנועות אגן קובניות, פלרטוט בין בני הזוג ולסיבובים חשיבות רבה בריקוד. המוזיקה מאוד קצבית ועשירה, לרוב מנוגנת ע"י להקה לטינית מלאה ומשלבת זמר/ קבוצת זמרים.

​

ממבו

מקורו של הממבו הוא בקובה. הריקוד הוצג בהוואנה בשנות ה- 40 במועדון הלילה "טרופיקנה" והובא אח"כ לארה"ב, שם הוא השיג פופולאריות רק אחרי שרקדנים מהארלם רקדו אותו באולם הנשפים "פארק פלאזה" בניו יורק. גם הרומבה וגם הממבו נרקדו במקצב צעדים בסיסי זהה כאשר הצעד האיטי מתבצע בפעמה הרביעית בתיבה ובפעמה הראשונה של התיבה הבאה.

ההתלהבות לרומבה פחתה והממבו שהפך לפופולארי באמריקה הלטינית ובארה"ב השיג פופולאריות גם באנגליה של שנות ה- 50. מוזיקת הממבו התפתחה ממוזיקת הרומבה שהפכה למהירה וקצבית יותר.

​

בולרו

מקורו של הבולרו הוא בספרד. הוא נרקד לצלילי מוזיקת רומבה איטית במיוחד, מעין בלדה לטינית איטית. הריקוד משלב אלמנטים טכניים מהריקודים הלטיניים והקלאסיים ומתאפיין בתנועות ארוכות וזורמות. 

​

האסל/ דיסקו

סגנון ריקוד זה התפתח בארה"ב בשנות ה-70 והפך לפופולרי בעקבות סרט הקולנוע המצליח "saturday night fever". בין אמני הדיסקו ניתן למצוא זמרים כמו הבי ג'יז, להקת אבבא, דונה סאמר ועוד. הריקוד מתאפיין בתנועה חופשית וקלילה. כאשר נרקד בזוג מתבסס על סיבובים רבים והחלפת מקומות בין בני הזוג.

​

בצ'טה

מקור הבצ'טה הוא באזורים הכפריים של הרפובליקה הדומיניקנית. הריקוד נרקד לצלילי מוזיקה לטינית קצבית העוסקת לרוב בשברון לב. בצ'טה מתאפיינת בתנועה חוזרת מצד לצד או קדימה ואחורה ובהיותה ריקוד של סיפור אהבה מכילה גם תנועות אגן וגוף חושניות.

​